<h1>בה"ג הלכ' הספד</h1>
<h2>דף כד:</h2>
ינוקא עד בר כמה מיבעי למיספדיה, כדתניא רבי מאיר אומר משום ר' ישמעאל עניים בני שלש עשירים בני חמש, ר' יהודה אומר משמו עניים בני חמש עשירים בני שש, ובני זקנים כבני עניים. אמר גידול בר מנשי אמר שמואל הלכה כר' יהודה.
<h2>דף כז.</h2>
(מגילת תענית) אילין יומיא דילא להתענאה בהון ומקצתהון דילא למספד בהו, מריש ירחא דניסן ועד תמניא ביה איתוקם תמידא דילא למספד, מן תמניא ביה ועד סוף מועדא איתותב חגא דשבועיא דילא למספד. עכשיו שבטל תמיד מותר לספוד ולהתענות אפילו בשבת. והאי דעבדין קינה ויום שמועה בשבתא, מהא מתניתא. אין מניחין את המטה ברחוב שלא להרגיל הספד, ולא של נשים לעולם מפני הכבוד. (כ"ח:) נשים במועד מענות אבל לא מטפחות, ר' ישמעאל אומר הסמוכות למיטה מטפחות, בראשי חדשים ובחנוכה ובפורים מענות ומטפחות, בזה ובזה לא מקוננות, נקבר המת לא מענות ולא מטפחות. איזהו עינוי שכולן עונות כאחת, קינה, שאחת מדברת וכולן עונות אחריה, שנאמר (ירמיהו ט', י"ט) ולמדנה בנותיכם נהי אשה רעותה קינה, אבל לעתיד לבא מהו אומר (ישעיהו כ"ה, ח') בלע המות לנצח ומחה ה' אלהים דמעה וגו'. אמר רבה בר רב הונא (כ"ז:) אין מועד בפני תלמידי חכמים וכל שכן חנוכה ופורים, הני מילי בפניו אבל שלא בפניו לא, איני והא רב כהנא ספדיה לרב זביד מנהרדעא שלא בפניו, אמר רב פפי ההוא יום שמועה הוה דהתם כבפניו דמי. אמר עולא הספד על לב שנאמר (ישעיהו ל"ב, י"ב) על שדים סופדים, טיפוח ביד, קילוס ברגל. תנו רבנן המקלס לא יקלס לא במנעל ולא בסנדל מפני הסכנה.
